פוּרוּשָה סוּקְטָה, או מזמור האדם

במזמור המפורסם הזה, יוצרים האלים את העולם על ידי ביתורו של הענק הקוסמי פוּרוּשָה, אותו זכר בראשיתי שהנו הקורבן בזבח הוֶודִי (הסוס כקורבן הזבח הקדום). על אף שהמוטיב המרכזי של הזבח או הקורבן הקוסמי הנו מוטיב מיתולוגי נפוץ ביותר, המזמור הזה הנו חלק מקורפוס אינדו-אירופאי מסוים העוסק בביתור ובחלוקה (ביתורו של הענק הנורדי יימיר הוא אולי המקבילה הבולטת ביותר אולם קיימות דוגמות נוספות). הרעיון המרכזי הוא אפוא עתיק למדי. ועם זאת העובדה שזהו אחד המזמורים המאוחרים ביותר ב"ריג וודה" ניכרת מתוך ההתייחסות בו לקיומן של שלוש וודות וכן לארבעת המעמדות החברתיים (וארנה) (זוהי הפעם הראשונה שתפיסה כזו מופיעה בתרבות ההודית) וכן מתוך תפיסת העולם המכירה באחדות הבריאה.

1. לאדם אלף ראשים, אלף עיניים, אלף כפות רגליים. הוא התפשט בכל קצוות הארץ ואף מעבר לה והרחיק עד כדי עשר אצבעות.

2. האדם הוא שהנו כל זה, כל מה שאי פעם היה, וכל מה שאי פעם יהיה. הוא שליטה של הנצחיות בעת שהוא צומח וגדל מעבר לכל באמצעות המזון. (דומה שהביטוי המוזר הזה רומז שבאמצעות המזון (אולי באמצעות זבח המנחה) פורושה צומח וחורג מגבולות העולם של בני האלמוות, עובר מעבר לגבולות הארץ. הוא עצמו מתעלה על כל הצומח באמצעות המזון וכל מה שאינו חי על המזון, כלומר על עולם החי והדומם, או על אָגְנִי (זה האוכל) ועל סוֺמָה (זה הנאכל).

3. כזו היא גדולתו, והאדם גדול מכל אלו. כל היצורים החיים אינם אלא רבע ממנו. שלושה הרבעים האחרים שייכים לנצחיות גן העדן.

4. באמצעות שלושת הרבעים התרומם האדם מעלה ורבע אחד שלו עדיין נותר כאן. ממנו (כלומר מתוך הרבע שנשאר על פני האדמה, ואולי מן המצב שמתוכו הוא כבר התפשט וחרג מגבולות האדמה באמצעות שלושת הרבעים של צורתו) התפשט לכל עבר, לתוך כל מה שאוכל וכל מה שאינו אוכל.

5. ממנו נולדה וירָאג' (העיקרון הנשי הפעיל, את מקומה של וירָאג' תופסת מאוחר יותר פְּרָקְרִיטִי או הטבע החומרי, בת זוגתו של פוּרוּשָה בפילוסופיה של הסָנְקְייָה)ומוירָאג' נולד האדם. כאשר נולד האדם הוא התפשט והשתרע אל מעבר לפני האדמה, אל מאחוריה ומלפניה.

6. כאשר פרשו האלים (זו המילה שבה משתמשים כדי לציין את ביצועו של הקורבן הוודי, "לפרוש" או "למתוח" כמו שהאדמה משתרעת מעל למים הקוסמיים) או בדומה לאופן שבו היא ארוגה [בדומה לאריג על פני הנול]) את הזבח ואת האדם שבו עשו לקורבן, האביב היה החמאה המטוהרת, הקיץ היה חומר הבערה והסתיו היה הקורבן.

7. הם משחו (משמעות המילה היא בעצם להזליף מים קדושים אבל היא מציינת חניכה או התקדשות של חניך במסדר כלשהו או של מלך)את האדם בשמן, הקורבן (כאן המילה קורבן מציינת את הקורבן עצמו, בפסוק 16 הם מזוהים באופן מפורש זה עם זה (ועם האלוהות שלה מועלה הקורבן) שנולד בהתחלה, על פני העשב הקדוש (תערובת של עשבים מקודשים שהייתה מפוזרת על האדמה למרבץ האלים). עמו האלים, הסָדְיָס (מעמד של אלים למחצה או קדושים שמשמעות שמם "אלו שעדיין לא התגשמו), והקדושים העלו קורבן.

8. מתוך הקורבנות האלו שהועלו, נאסף השומן (תערובת של חמאה וחלב חמוץ שמשמשים לזבח, ובצורה מטפורית, השומן שהתנקז מן הקורבנות) שהותך והוא (כנראה הבורא, אם כי יתכן שזהו פוּרוּשָה עצמו) הפכו לאותן בהמות החיות באוויר, ביער ובכפרים.

9. מתוך הזבח הזה שבו הכל הועלה כקורבן נולדו החרוזים והמזמורים, המקצבים נולדו ממנו וכל הנוסחאות גם הן נולדו ממנו. (החרוזים הם יסודותיה של הרִיג ווֶדָה, המזמורים הם יסודותיה של הסָאמָה וודה, והנוסחאות הן יסודותיה של היָאג'וּר וודה. המקצבים מופיעים לעתים קרובות כיסודות בבריאה הקדומה).

10. הסוסים נולדו ממנו וכל שאר בעלי החיים שלהם שתי שורות שיניים (כלומר שיניים חותכות מעל ומתחת כמו לחתולים ולכלבים), פרות נולדו ממנו וכן גם העזים והכבשים.

11. כאשר הם חילקו את האדם לכמה חלקים חילקו אותו? איזה שם נתנו לפיו, לשתי זרועותיו ולירכיו ולכפות רגליו?

12. פיו הפך לברהמין, זרועותיו הפכו ללוחם, ירכיו לבני האדם ומכפות רגליו נולדו המשרתים. (ארבעת המעמדות או הוָארְנות של החברה ההודית הקלאסית).

13. הירח נולד ממוחו, מעינו נולדה השמש. אינְדְרָה ואָגְנִי נוצרו מפיו ומתוך נשמת אפו הרוח באה לעולם.

14. מטבורו התרוממה ממלכת החלל התיכון, מתוך ראשו התפתחו השמיים. משתי כפות רגליו נוצרה האדמה, ורוחות השמים מתוך אוזנו. וכך השליטו את הסדר בעולמות.

15. היו שבעה מקלות גידור עבורו (מקלות הגידור היו ענפים ירוקים המונעים מן האש להתפשט. מקלות הבערה הנם עצים יבשים שבאמצעותם מלבים את האש) ופי שלושה מקלות בערה, כאשר האלים, בפורשם את הקורבן, קשרו את האדם בהיותו חיית הקורבן.

16. באמצעות הקורבן האלים העלו קורבן לקורבן (משמעות הדבר היא שפוּרוּשָה היה הן הקורבן שאותו העלו האלים וכן האלוהות שלכבודה הועלה הקורבן, כלומר הוא היה הנושא והמושא של הקורבן. באמצעות פרדוקס וֶודי אופייני הקורבן עצמו מייצר את הקורבן). אלו היו חוקי הפולחן הראשונים (הכוונה לדָארמוֺת, מילה שלובשת צורות שונות הקובעת כאן את הדפוסים ואבות הטיפוס של ההתנהגות המושגת באמצעות הקורבן הראשון הזה וההופכת למודל לכל הזבחים והקורבנות העתידים לבוא). הכוחות האלו הם שהגיעו לכיפת השמיים אל משכנם של הסָדְיָאס, האלים הקדמונים.