​

 

וָאלִי 1

אוּסָאן, בנו של וָאגָ'אסראוואס, חילק ביום מן הימים את כל רכושו. היה לו בן ששמו היה נאסיקטאס. על אף שהיה צעיר מאוד כבשה את לבו האמונה בעוד הפרות שהיו אמורות להינתן כמתנת קורבן הובלו הלאה ממנו. והוא חשב לעצמו:

"הם שתו את כל המים שלהן, ואכלו את כל החציר שלהן,

הם נחלבו עד כי יבש חלבן, ניטלה מהן טיפת פוריותן האחרונה –

'חסרי שמחה' כך נקראים העולמות האלו,

שאליהם הולך בדרכו האדם

המעניק אותן למנחה".

והוא שאל את אביו: "אבי, למי תעניק אותי?"הוא חזר על שאלתו פעם נוספת, ושוב בפעם השלישית. אביו צעק עליו: "אני אעניק אותך למוות!"

[נסיקטאס מהרהר] 

אני הולך כראשון מבין רבים.

אני הולך כזה העומד בתווך בין רבים.

מהו הדבר שיָאמָה חייב לעשות,

ויעשה בי בזה היום?

 

[קול]

הבט לפנים! ראה כיצד הלכו הם

אלו שהלכו לפנינו!

הבט לאחור! כך ילכו גם הם,

אלו שילכו אחרינו.

איש בן תמותה מבשיל כגרעין

וכגרעין הוא שב ונולד.

 

אורח ברהמין בא אל ביתך

כאש שבכל האדם.

הבא מים, או ואייואסוואטה,

זו הדרך לפייסו ולהמציא לו מנוחה.

 

תקוות וציפיות, אחווה ורצון טוב,

ילדים ומקנה, טקסים ומנחות –

את כל אלו משחרר הברהמין מן הכסיל,

שבביתו הוא שוכן מבלי שיבוא לפיו דבר מאכל.

 

[המוות]

שלושה לילות, או ברהמין, התגוררת בביתי,

אורח ראוי לכבוד, מבלי שיבוא אל פיך דבר מאכל;

שלוש משאלות, אפוא, עלי להציע בתמורה

לאות כבוד והערכה לך או ברהמין!

ומי ייתן ואצליח בדרכי!

[נאסיקטאס]

בעת שמזגו שכך, וכעסו דעך,

גָאוּטָמָה, הו מוות, היה נא טוב אלי.

מי ייתן ויברכני בשמחה, כאשר תשלחני לדרכי –

זוהי הראשונה מבין שלוש משאלותיי.

 

[מוות]

הוא יהיה חביב בעתיד, כפי שהיה תמיד בעבר.

אָאודָלָאקָה אָרוּנִי, שילחתיך מעלי.

יהיו לילותיו שקטים, כסו שכך,

בראותו אותך משוחרר ממלתעות המוות.

 

[נסיקטאס]

בעולמות השמימיים הפחד אינו מתקיים,

איש אינו מפחד מן הזקנה או מפניך.

בהתעלותו על שני אלו – על הרעב והצמא כאחד,

מעבר לכל עצב וצער, מתענג האדם על המרומים.

אתה, הו מוות, אתה חוקר,

את אש המזבח המוליכה אל גן העדן.

הסבר לי זאת, אדם שאמונה בלבבו,

האם בני אדם השוכנים בגן העדן מתענגים על מצבם הנצחי –

את זאת הייתי מעוניין לדעת במשאלתי השנייה.

[מוות]

הריני ואסביר לך זאת – והקשב רוב קשב לדברי אלו,

הו נסיקטאס, אתה המבין –

אש המזבח המוליכה אל גן העדן,

להשגתו של עולם אינסופי,

אשר הנה עיקר בסיסו.

זכור שהיא נסתרת מעין

במערת הלב.

[המספר]

הוא תיאר באוזניו את מזבח האש –

את ראשיתו של העולם –

את סוגי הלבנים, את מספרן, ואת האופן שבו יש להניחן,

והוא חזר על כך בדיוק על פי המתואר.

מתוך שמחה פנה אליו שנית המוות ואמר,

מתוך סיפוק גדול, אמר אליו הלב הטוב:

[המוות]

הריני מעניק לך משאלה נוספת היום.

מזבח האש הזה יישא בזאת את שמך ממש.

כך גם את לוחית הזהב המנצנצת הזו.

 

זהו בן אנוש נסיקאטה המורכב משלושה –

מתאחד עם שלושה, מבצע את הפולחן המשולש,

הוא חוצה על פני לידה ומוות.

קולט בחושיו את הברהמן ברגע היוולדו,

ומכיר בו כאל שיש לסגוד לו,

ברגע שיזהה כי אותה לוחית זהב היא כל אלו,

יגיע לשלוות אינסוף.

זהו בן אנוש נסיקאטה המורכב משלושה –

ביודעו את שלושת אלו, ובאמצעות הידע הזה,

בהעמיסו על המזבח של נסיקאטס,

הוא מסיט הצידה את כבלי המוות מלפניו,

וחוצה ועובר אל מעבר לצער,

ומתענג בשמחת המרומים.

 

זוהי, נסיקאטאס, היא האש שלך המוליכה לגן העדן,

שבו בחרת במשאלתך השניה.

אנשים יצהירו כי זוהי אישך שלך,

בחר את משאלתך השלישית, הו נסיקאטאס.

 

[נסיקאטאס]

קיים הספק הזה לגבי האדם המת.

"הוא קיים", יש האומרים, ואחרים "הוא אינו קיים".

הייתי רוצה לדעת זאת, אנא למדני.

זוהי השלישית מבין שלוש משאלותיי.

 

[מוות]

באשר לסוגייה הזו גם לאלי העבר היו ספקות,

כיוון שקשה להבינה, זוהי תורה לא פשוטה.

אנא נסיקאטאס בקש משאלה אחרת.

אל תדחק בי! שחרר אותי ממנה.

 

[נסיקאטאס]

באשר לסוגייה הזו, כך נאמר לנו, גם לאלים היו ספקות,

ואתה אומר, הו מוות, כי קשה הדבר להבנה.

אולם לא אוכל למצוא מישהו אחר על פניך שאת הסוגייה הזו יוכל לי להבהיר,

ולא אוכל למצוא משאלה אחרת אשר תשווה לזו ששאלתי.

 

[מוות]

בחר בנים ונכדים שחיו מאה שנים!

מקנה ופילים למכביר, סוסים וזהב לאלפים!

בחר לך למשכן חלקת אדמה רחבה!

ואתה עצמך חיה כמה סתווים שתחפוץ!

 

ואם תחשוב שזוהי משאלה שווה –

תוכל לבחור עושר וחיים ארוכים,

תזכה לפרסום, נסיקאטאס, בעולמנו הרחב,

ואני אאפשר לך להגשים את כל משאלותיך על פי בחירתך.

תהיה חופשי לבקש את כל משאלותיך אלו,

הקשות כל כך להשגה בעולמנו בן המוות,

הבט בנערות הנאוות הללו, על כרכרותיהן ומיתרי הקתרוס שבידיהן,

נערות שכאלו אינן בנות השגתם של גברים –

אני אתנן לך, הן יעמדו לשרתך,

אולם על המוות אל תשאל את פי, נסיקטאס.

 

[נסיקאטאס]

מכיוון שימי החלוף של בן התמותה, הו מוות,

יונקים את החיות שבכל החושים,

ואף חיים שלמים אינם אלא עניין חסר ערך,

מן הראוי שתשמור לך את סוסיך, את שיריך וריקודיך!

 

העושר לא יביא לאדם סיפוק,

האם נצליח לשמור על עושרנו רגע לאחר שפגשנו בך?

ולא נוכל לחיות אלא את מכסת הימים שהקצבת לנו!

זו אפוא המשאלה היחידה שהייתי בוחר לשאול.

 

איזה אנוש בן תמותה עם תובנה,

מי מבין אלו שפגשו את אלו שאינם מתים ואינם מזדקנים,

שבעצמו מזדקן במקום העלוב והשפל הזה,

בהתבוננו ביופי העולם, בהנאות ובשמחות הגלומות בו,

יפיק שמחה מחיים ארוכים?

 

הנקודה שבעטיה ספקות מכרסמים בלבם –

היא מה קורה ברגע המעבר החשוב הזה –

גלה לי זאת, הו מוות!

זוהי משאלתי, להעמיק חקר במסתורין העמוק הזה.

נסיקאטאס אינו מבקש לדעת דבר

מלבד הדבר הזה.

 

וואלי 2

הטוב הוא דבר אחד, סיפוק רגעי הוא דבר אחר.

מטרותיהם שונות הן, ושתיהן כובלות את האדם.

דברים טובים מצפים לאדם המלקט את הטוב,

כאשר יבחר את מה שיעניק לי סיפוק של רגע, יחמיץ את תכליתו.

 

הן הטוב והסיפוק הרגעי

מציגים את עצמם בפני בן אנוש.

החכם מעריך אותם, מציין לעצמו את ההבדלים ביניהם,

ובוחר בטוב על פני הסיפוק הרגעי.

אולם הכסיל בוחר בסיפוק הרגעי

על פני המועיל באמת.

 

אתה נסיקאטאס התבוננת ודחית

את הדברים שנחשקים על ידי אחרים, את כל מה שתחמדנו עין אנוש.

לוחית הזהב הזו שבה שוקעים בני אנוש רבים,

אתה לא ראית בה מקור לעושר.

 

 

 

רחוקים זה מזה הם הבינה ו- הבערות.

הראשון מוביל לידיעה/הבנה/הכרה עצמית; השני גורם לניכור הולך וגדל מהעצמי האמיתי.

אני מתייחס אליך, נסיקיטאס, אחד השואף לבינה, מפני שלא פנית אחר תאוות הסיפוק הרגעי.

בורים בתוך עולם הבערות שלהם, ומסונוורים מתוך הערכה עצמית, אנשים המשלים עצמם, גאים בלמידתם חסרת התוחלת, סובבים סביב עצמם כעיוור המובל ע"י עיוור.

הרחק מעבר לעיניהם הרואות, מהופנטים מעולם החושים, כפותח בפניהם את הדרך לאלמותיות.

אני הוא גופי. כאשר גופי מת, מת אני איתו. חיים באמונה תפלה זו, הם חוזרים ומתגלגלים שוב ושוב אלי למיתה.

רק מעטים הם אלו השומעים אודות העצמי. מעטים הם אלה המקדישים חייהם להבנת העצמי. נפלא הוא האחד שמדבר אודות העצמי. נדירים הם אלה ההופכים זאת למשאת חייהם העליונה. מבורכים הם אלה שמגיעים להכרה עצמית בעזרתו של מורה מואר.

האמת אודות העצמי, אינה יכולה להגיע דרך אחד שלא הגיע להבנה שהוא העצמי. המשכילים אינם יכולים לחשוף את העצמי מעבר לדואליות שלו של אובייקט וסובייקט. אלו שרואים עצמם בכול אחד; ורואים כול אחד ואחד בעצמם – עוזרים לאחרים באמצעות פעפוע רוחני להבין את העצמי שלהם בעצמם.

הכרה זו, אתה למדת, אינה באה בדרך ההיגיון והלמדנות, אלא ע"י קירבה לנוכחותו של מורה שהבין את הדבר.

נבון אתה, נסיקיטאס, כי מחפש אתה אחר הבנת העצמי הנצחי. שיהיו יותר שכמותך!

 

נסיקיטאס:

יודע אני כי אוצרות העולם הזה הם בני חלוף. ולעולם לא אוכל להגיע לנצחי באמצעותם. ועדיין, אני עצמי, ביצעתי את טקס ההקרבה ע"י אמצעים בני חלוף, וזכיתי בנצחיות באמצעות הוראותיך.

יאמה:

אני פורש לנגד עיניך, ניסיקיטאס את הגשמת כל המאוויים הארציים; עוצמה לשליטה בארץ, מנחות ומתנות מתוך טקסי הפולחן, כוח פלאי חוצה זמן ומרחב. על כל אלה בחכמתך וכוח הרצון שלך – ויתרת.

החכמים מבינים ע"י מדיטציה שהזמן עצמו מעבר לכול תפיסה, חבוי במעמקי הלב, מותיר מכאוב והנאה הרחק מאחור.

אלה היודעים שאינם גוף או מוח, אלא עצמי קדום, החוק האלוהי של הקיום, מוצאים את מקור כול האושר וחיים בכפיפה אחת עם האושר. אני רואה ששערי האושר נפתחים בפנייך, ניסיקיטאס.

ניסיקיטאס:

למד אותי אודות דבר זה. כפי שאתה רואה, מעבר לנכון ולשגוי, תוצאה וסיבה, עבר ועתיד.

 

יאמה:

אתן לך את המילה עליה מדברים כול הכתבים המהוללים, ובה עוסקות כול הדיסיפלינות הרוחניות; אשר בסגפנות ובריסון עצמי מכוונים אליה כדי להגיע להבנה המיוחלת – מילה זו היא אום. סמל אלוהי זה הוא הנשגב מכול. הבנתו מעניק הגשמה מלאה לכול שתבקש. יש בזה את התמיכה הגדולה ביותר לכול המחפשים.

אלו שבליבם אום מהדהד ללא הפסקה, הם המבורכים באמת ונאהבים עמוקות, כאחד שהוא העצמי.

העצמי יודע הכול - מעולם לא נולד, ולעולם לא ימות. מעבר לסיבה ולתוצאה העצמי הוא נצחי ובלתי משתנה. כאשר מת הגוף, העצמי אינו מת.

אם הרוצח מאמין שהוא מסוגל לרצוח, והנרצח מאמין שהוא יכול להירצח – אף לא אחד מהם יודע את האמת. העצמי הנצחי לא רוצח ולעולם לא נרצח.

חבוי בלב של כול חי – העצמי קיים. עדין יותר מהעדין מכול, כביר מהגדול מכולם, הם צולחים מעבר ליגון שמכלה את רצונם העצמי, ומביטים בהדרו של העצמי, המואר בחן של אלוהי האהבה.

אף אם יושבים במדיטציה במקום מסוים, העצמי שבפנים יכול לצאת ולהשפיע במסעות אינסופיים. הכול דומם, אך העצמי מניע הכול ובכול מקום.

כאשר החכמים מבינים את העצמי חסר הצורה שבתוך עולם הצורות, ללא השינוי בעולם השינוי, נמצא בכל מקום  ונעלה – הם מעבר למכאוב.

לא ניתן לדעת את העצמי באמצעות למידה של הכתבים העתיקים או באופן שכלתני, או משמיעה ולמידה. ניתן להגיע אל העצמי רק כאשר העצמי בוחר בכך. אכן רק בפני הנבחרים העצמי יחשוף עצמו.

אלה שאינם הולכים בדרכי הצדק, אינם שולטים בחושיהם, אינם משקיטים את תודעתם ואינם מתאמנים במדיטציה – לא יכולים לדעת את העצמי. אין אחר היכול לדעת את העצמי התמידי,

שבהדרו יכול לשלוט ולכוון את טקסי הבראהאמינים ואת מלאכת הלוחמים, ואף להרוג את המוות עצמו.

 

וואלי 3

בתוך מעמקי הלב הכמוסים, ישנם שניים הגרים בכפיפה אחת. האגו הנפרד, ניזון מהדברים המרירים והמתוקים; אוהב את המתוק, מתעב את המר. בעוד שהעצמי הנעלה מתמלא במר ובמתוק, ללא הזדהות של אוהב/שונא אותם. האגו צומח בחשכה, בעוד שהעצמי חי באור. כך מצהירים אלה המוארים ובעלי המשכן, המבצעים את פולחן האש הקדושה ומודים לאלוהים.

מי ייתן, שנאהב את האש של ניסיקיטאס, המכלה את האגו, ומאפשרת לנו לעבור מרגעים מלאי פחד למלאות נטולת פחדים ובלתי משתנה.

דע את העצמי כאדון המרכבה, הגוף כמרכבה עצמה, השכל המפלה כרַכּב, וה- mind כגלגליה של המרכבה.

החושים, כך אומרים החכמים, הם הסוסים. תשוקות אנוכיות הן הדרכים בהם עוברים. כאשר מתרחש בלבול בין העצמי לבין הגוף, המוח והחושים, הם מציינים, נראה שנחוות הנאות לצד מכאובים.

כאשר חסרה אפליה, והמוח אינו ממושמע, החושים נעים הלוך ושוב כסוסי פרא; אך הם מצייתים לשולט בהם כסוסים מאולפים, כשהמוח מפלה, ממושמע וממוקד.

אלו החסרים באפליה, שלהם שליטה מעטה במחשבותיהם, והם רחוקים מלהיות טהורים, מתרחקים מהמצב הטהור של האל-מותיות, ומתגלגלים ממוות למוות. אך אלה בעלי האפליה, המוח השקט והלב טהור – מגיעים לסופו של המסע, ולא נופלים עוד למלתעות המוות. עם שכל המפלה כרַכּב המרכבה, ומוח מאומן כגלגלים, הם משיגים את המטרה הנעלה של החיים – להיות אחד עם אלוהי האהבה.

החושים נובעים מאובייקטים של תפיסה חושית, האובייקטים של החושים מה- mind, זה מהשכל והשכל מהאגו. אגו מתוך תודעה בלתי מובחנת, והכרה מתוך בראהאמן. בראהאמן הוא ראשית הסיבות  וסוף הסופים.

בראהאמן, העצמי החבוי בכל היצורים החיים, אינו בולט בזוהרו. הוא נגלה רק לאלה השומרים על תפיסה ממוקדת באלוהי האהבה. ואז מפתחים תודעת- על של ידיעת הדבר.

מדיטציה מסייעת בידם להעמיק החדירה בנבכי התודעה. מעולם המילים, לעולם המחשבות, ומעבר למחשבות – לחכמה ואל העצמי.

קום, התעורר! חפש אחר הדרכתו של מורה מואר והבן את העצמי! כקצהו החד של סכין גילוח – כזו היא הדרך, אומרים החכמים, קשה לפסיעה ולמעבר.

העצמי הנעלה הוא מעבר לשם ולצורה, מעבר לחושים. בלתי מותש. ללא התחלה וללא סוף. מעבר לזמן, מרחב וסיבתיות. נצחי, ואינסופי. אלה המבינים את העצמי יהיו לעולם חופשיים ממלתעות המוות.

החכם בעל הידע החווייתי מתוך למידתו את הסיפור הנצחי של ניסיקיטאס, שסופר ע"י המוות, יגיע לתהילה של חיים  בתודעה רוחנית.

אלה הנאמנים במלואם, מדקלמים מסתורין נעלה זה בהתכנסות רוחנית, מתאימים לחיי נצח. אכן הם תואמים לחיות חיי נצח.

 

וואלי 4

האלוהים הקיים בזכות עצמו, יצר נקב בחושים כדי שיפנו החוצה. כך אנו מתבוננים בעולם החיצוני, ולא רואים את העצמי שבתוכנו. החכם הקדוש יכנֵס את חושיו בחזרה מעולם השינויים,  ובחפשו אחר אלמוות יתבונן פנימה ויביט בעצמי האלמותי.

הלא בוגרים רודפים אחר הנאות החושים, ונופלים לתוככי רשת המוות הרחבה. אך החכם היודע את העצמי כאלמותי – אינו מחפש את הבלתי משתנה בעולם המשתנה.

זה שבאמצעותו האחד נהנה מצורה, טעם, ריח, צליל, מגע והתאחדות מיניות – הוא העצמי. הייתכן דבר שאינו ידוע לדבר שהוא האחד שבכל הדברים? דע את האחד, תדע את הכול.

זה שבאמצעותו האחד נהנה ממצבי הערות או השינה – הוא העצמי. לדעת זאת כמודעות, משמע לעבור מעבר לכל צער.

אלה שיודעים את העצמי, כנהנה מדבש הפרחים של החושים, תמיד נוכח בפנים, שולט בזמן, חולפים מעבר לפחד. כי עצמי זה הוא הוא העליון.

אלוהי היצירה,  אלוהי בראהאמה, נולד מתוך האלוהות בעת מדיטציה, לפני שמימי החיים נוצרו, שניצב בלבבות כל הברואים, הוא העצמי, אכן, כי עצמי זה הוא עליון.

אלת האנרגיה  Aditi, שנולדה מן האלוהות ע"י כוח החיים, אֵם כל הכוחות הקוסמיים, השוכנת בלבבות כל היצורים - היא אכן העצמי, כי עצמי זה הוא עליון.

אלת האש Agni, מוסתרת בין שני מקלות אש, כעובר המוגן היטב ברחם אמו, ואותה אנו מעריצים מידי יום במדיטציה - היא אכן העצמי, כי עצמי זה הוא עליון.

זה שהוא מקור השמש, ושל כל הכוחות ביקום, שמעבר לו אין ללכת או לבוא - הוא העצמי, אכן, כי עצמי זה הוא עליון.

מה שנמצא כאן, נמצא גם שם. מה ששם, נמצא גם כאן. מי שרואה ריבוי, אך לא את העצמי האחד הבלתי ניתן לחלוקה – ממשיך בגלגוליו ממוות למוות.

רק המוח המתמקד בדבר האחד, יכול להגיע לאחדות שכזו. אין אף לא אחד פרט לעצמי. מי שרואה ריבוי, אך לא את העצמי האחד הבלתי ניתן לחלוקה – ממשיך בגלגוליו ממוות למוות.

אותו ייצור זעיר כאגודל צפון במקדש הלב, שליט הזמן – העבר והעתיד, לראותו משמע לעבור מעבר לכל פחד- הוא העצמי, אכן, כי עצמי זה הוא עליון.

אותו ייצור זעיר כאגודל, להבה ללא עשן, שליט הזמן – העבר והעתיד, זהה מידי יום ביומו - הוא העצמי, אכן, כי עצמי זה הוא עליון.

כשם שהגשם מפסגת ההר גולש במדרונות לכל עבר, כך גם אלה הרואים רק את הריבוי המדומה שבחיים, רצים בעקבות דברים לכל עבר.

כפי שמים זכים נשפכים אלי מים טהורים, והופכים לאחד זהה; כך גם העצמי של האיש או האישה המוארים,  ניסיקיטאס, אכן הופכים אחד עם האלוהות.

 

וואלי 5

ישנה עיר בעלת 11 שערים השייכת לעצמי שלא נולד, שאורו תמיד מאיר. אלה העושים מדיטציה על העצמי מגיעים מעבר ליגון, ומשתחררים ממחזור הלידה והמוות. כי עצמי זה הוא הנשגב.

העצמי הוא השמש הזורחת במרומי השמים, הרוח המנשבת בחלל. הוא האש במזבח ובבית - האורח. הוא שוכן בבני אנוש, באלים, באמת ובשחקים הנרחבים. הוא הדג הנולד במים. הצמח הגדל באדמה. הנהר הזורם מטה במדרון ההר. כי עצמי זה הוא הנשגב.

הנכבד והנעלה היושב בלב שולט בנשימת החיים. כל החושים סרים למרותו ומעניקים לו מחווה. כאשר השוכן בגוף, פורץ לחופשי מהבשר והעצמות – מה נותר? כי עצמי זה הוא הנשגב.

אנו חיים, לא מכוח הנשימה הזורמת פנימה והחוצה, אלא מתוכו הגורם לנשימה לזרום פנימה והחוצה.

 

כעת, הו ניסיקיטאס, אספר לך על אותו בראהאמן נצחי בלתי נראה, ומה קורה עם העצמי לאחר המוות.

אלו שאינם מודעים לעצמי, בחלקם נולדים כיצורים בעלי גוף, ואחרים נותרים בשלב התפתחותי נמוך יותר – כפי שנקבע מצורך הצמיחה שלהם.

האחד אשר ער אף כשאנחנו ישנים, מעניק צורה בחלומותינו לדברים שהאני משתוקק להם – זהו אכן אור טהור, בראהאמן, האלמותי, המכיל את כל היקום, ומעבר לו אין מי שיכול ללכת. כי עצמי זה הוא הנשגב.

כפי שאותה האש לובשת צורות שונות, ומאכלת דברים השונים בצורתם; כך גם העצמי האחד לובש צורות מרובות של כל היצורים בהם הוא נוכח.

כפי שאותו האוויר מתגלם בצורות שונות, כאשר  הוא נכנס אל הדברים השונים בצורתם; כך גם העצמי האחד לובש את צורתו של כל ייצור, שבתוכו הוא נוכח.

כפי שהשמש, העין של העולם, אינה יכול להיפגע ע"י הליקויים בעין שלנו או ע"י האובייקטים אליהם היא קורנת; כך גם העצמי האחד השוכן בכולם, אינו יכול להיפגע ע"י רוע העולם. כי העצמי נשגב מהכול.

השולט העליון, העצמי הפנימי ביותר שבתוככי כולם, מכפיל את יחידתו לריבוי. אושר נצחי הוא זה של אלה הרואים את העצמי בתוככי ליבם. אחרים לא יזכו לו.

בלתי משתנה אל מול הדברים בני החלוף, הכרה טהורה בכל אלה המודעים, האחד עונה לתפילותיהם של רבים. שלווה ושלום נצחיים הם מנת חלקם של אלה הרואים את העצמי בתוככי ליבם. אחרים לא יזכו לו".

ניסיקיטאס: "כיצד אדע שאותו עצמי מבורך הוא הנשגב, שאינו ניתן לתיאור, ומגלים אותו הנבונים? האם הוא הוא האור, או שמא האור משתקף בתוכו?"

יאמה: " שם אינם זורחים השמש או הירח, או הכוכבים, או הברק או אש המודלקת עלי אדמה. העצמי הוא האור המשתקף וקורן מכל הדברים. כשהוא זורח, הכול זורח בעקבותיו.

 

וואלי 6

 

לעץ הנצח שורשים מעלה וענפים מטה באדמה. השורש הטהור שלו הוא בראהאמן האלמותי, ממנו שואב כל העולם את חייו, ואף לא אחד יכול מעבר לו. היות שעצמי זה הוא העליון.

היקום נולד מתוך בראהאמן ונע בתוכו. עם עוצמתו הוא מהדהד כרעם במרומים. אלה המגלים אותו חולפים מעבר לטלטלת המוות.

מתוך יראה מפניו, האש בוערת. מתוך יראה השמש זורחת, העננים מורידים גשם, והרוח נושבת. מפחד מפניו המוות אורב בפינה לשם הרג.

אם אחד אינו מצליח להבין את הבראהאמן בחיים אלה, בטרם משיל את המעטפת הפיסית שלו, עליו ללבוש גוף נוסף שוב בעולם הברואים בעלי הגוף.

ניתן לראות את בראהאמן כבמראה - בלב טהור, בעולם האבות - כבחלום. בעולם ה- Gandharvas כבהשתקפות בגלי מים, ברור כאור בעולמו של בראהאמה.

ביודעו שהחושים יכולים להיות נפרדים מהעצמי, והחוויה החושית יכולה להיות אך רגעית – החכם אינו יודע עוד צער.

מעל החושים שורר המוח, מעל המוח נמצא האינטלקט, מעליו האגו, ורם מעליו נמצאת חבויה הסיבה לכל הדברים.

ומעל שוכן בראהאמן, נוכח תמידית, ללא תכונות מסוימות. עם הבנתו, האחד משתחרר ממעגל הלידה והמוות.

הוא חסר צורה, ולעולם אינו יכול להיראות בשתי העיניים האלה. אך הוא חושף עצמו בתוככי הלב, ההופך טהור באמצעות מדיטציה וריסון החושים. עם הבנתו, האחד משתחרר ממעגל הלידה והמוות.

כאשר חמשת החושים שקטים, כאשר המוח שקט והאינטלקט שקט – זהו המצב הגבוהה יותר, כך מכנים זאת החכמים.

הם אומרים שיוגה היא דממה מוחלטת זו, אליה האחד נכנס וחווה אחדות ולא עוד נפרדות. אם האחד אינו עמוק דיו במצב זה, תחושת האחדות תבוא ותלך.

מצב האחדות אינו יכול להתממש ע"י מילים או מחשבות או ע"י העין. כיצד מצב זה יכול להתגשם אם לא רק ע"י האחד, שמבוסס בעצמו במצב זה ?

קיימים שני עצמי: העצמי הנפרד והאטמן, שאינו ניתן לחלוקה. כשהאחד מתעלה מעבר ל 'אנוכי', 'אני' ו- 'שלי'  - האטמאן נחשף כעצמי האמיתי שלו.

כאשר זונחים את כל המאוויים והחיפושים האנוכיים – בן המוות הופך לאלמותי. כאשר כל הקשרים החונקים את הלב מותרים, בן המוות הופך לאלמותי. בכך ניתן לסכם את דברי הכתבים העתיקים.

מהלב מוקרנים 101 עורקים חיוניים. אחד מהם עולה לכתר הראש. דרך זו מובילה לאלמוות, האחרת מובילה אלי מוות.

אלוהי האהבה, שאינו גדול יותר מאגודל, שוכן תמיד במקדשי הלבבות של כולם. משוך אותו, ברור אותו מתוככי המעטפת הפיסית, כשם שמפרידים גבעול עשב נחבא מתוך מקבץ עלי עשב. דע את עצמך כך שתהיה טהור ואלמותי. דע את עצמך כך שתהיה טהור ואלמותי. "

 

נסיקיטאס למד ממלך עולם המוות את כל דיסיפלינת המדיטציה. בשחררו את עצמו מכל נפרדות, הוא זכה באלמותיות בעולמו של בראהאמן. כך מבורכים גם כל אותם אלה, היודעים את העצמי.

 

אום, שנטי, שנטי, שנטי.